תיאולוגיה מוסלמית וספרות החדית'

תאולוגיה היא מכלול הדיונים השיטתיים העוסקים באל מצד אחד, ובאמונה הדתית מצד אחר. התאולוגים המוסלמים חקרו את מציאות האל, את מהותו, את ייחודו, את תאריו, את יחסו לבריאה ואת יחסו לאדם. מאמצע המאה השביעית עמדו בליבת הדיון האינטלקטואלי באסלאם שאלות כגון: מהי אמונה ואיך אפשר למדוד אותה? האם האל גוזר את גורלם של בני האדם מראש או שהוא מותיר בידיהם את החירות לבחור ולפעול? האם האל נמצא בשמים, כלומר מוגבל למרחב פיזי מסוים, או שהוא נמצא בכל מקום ובאף מקום? האם האל ברא את העולם יש מאין או מחומר קדמון? לשאלות אלו היתה השפעה מכרעת על התפתחות הדת מהבחינה ההגותית, הפוליטית והחברתית.

תחום המחקר של התאולוגיה המוסלמית הוא רבגוני ובין־תחומי, שכן הוא עוסק גם בהגות וגם בהיסטוריה ונשען על חקירה פילולוגית מדוקדקת של הטקסט הכתוב. את השאלות התאולוגיות אפשר למצוא בכל הסוגות של הספרות הדתית, החל בקוראן ובספרות התפסיר (הפרשנות) וכלה בספרות הפולמוס (אל־רד עלא) ובספרות ההרזיוגרפית (תולדות הכיתות, אל־מלל ואל־נחל). מקור לא אכזב ללימוד השאלות התאולוגיות ולחקירתן הוא קורפוס ספרות החדית'. זהו קורפוס עצום של טקסטים קצרים יחסית (כ־5,000 סיפורים ויותר ממיליון גרסאות או נוסחים של סיפורים אלו) שנמסר מדור לדור בתהליך של מסירה בעל־פה. הסיפורים המתעדים את הנביא מחמד, תולדות חייו ואישיותו, משמרים את משנתו בקשת רחבה של נושאים. גם בחדית' אפשר למצוא דיונים מפתיעים ומרתקים בשאלות שהצגנו לעיל, והזרם התאולוגי הצומח מתוך עיסוק בחומרי החדית' נקרא "תאולוגיה מסורתית". לזרם זה השתייכו הוגים כמו אחמד בן חנבל (מת בשנת 855), אבו יעלא (1066), אבן אל־ג'וזי (1201), אבן תימייה (1328) ותלמידו אבן קיים אל־ג'וזייה (1350). חקר התאולוגיה המסורתית על בסיס ספרות החדית' הוא תחום מחקר צעיר ומתפתח והפוטנציאל לגילויים חדשים בתחום זה הוא רב.