תיאולוגיה מוסלמית ופרשנות הקוראן

תאולוגיה היא מכלול הדיונים השיטתיים העוסקים באל מצד אחד ובאמונה הדתית מצד שני. התאולוגים המוסלמיים חקרו את מציאות האל, את מהותו, את ייחודו, את תאריו, את יחסו לבריאה ואת יחסו לאדם. מאמצע המאה השביעית עמדו בליבת הדיון האינטלקטואלי באסלאם שאלות כגון: מהי אמונה ואיך אפשר למדוד אותה? האם האל גוזר את גורלם של בני האדם מראש, או שהוא מותיר בידיהם את החירות לבחור ולפעול? האם האל נמצא בשמיים, כלומר מוגבל למרחב פיזי מסויים, או שהוא נמצא בכל מקום ובאף מקום? האם האל ברא את העולם "יש מאין" או מחומר קדמון? שאלות אלו היו בעלות השפעה מכרעת על התפתחות הדת מהבחינה ההגותית, הפוליטית והחברתית.
תחום המחקר של התאולוגיה המוסלמית הוא רבגוני ואינטרדיסציפלינרי, שכן הוא עוסק גם בהגות וגם בהיסטוריה תוך הישענות על חקירה פילולוגית מדוקדקת של הטקסט הכתוב. את השאלות התאולוגיות ניתן למצוא בכל הסוגות של הספרות הדתית, החל בקוראן וספרות התפסיר (הפרשנות) וכלה בספרות הפולמוס (אל-רד עלא) והספרות ההרזיוגרפית (אל-מלל ואל-נחל). מקור לא אכזב ללימוד השאלות התאולוגיות וחקירתן הוא ספרות החדית'. החדית' הוא קורפוס עצום של טקסטים קצרים יחסית (כ-5000 מסורות "גרעיניות" ולמעלה ממיליון ואריאנטים) שעבר מדור לדור בתהליך של מסירה בעל-פה. הסיפורים המתעדים את הנביא מוחמד, תולדות חייו ואישיותו, משמרים את משנתו בקשת רחבה של נושאים, כולל שאלות תאולוגיות. גם בחדית' ניתן למצוא דיונים מפתיעים ומרתקים בשאלות שהצגנו לעיל, והזרם התאולוגי הצומח מתוך עיסוק בחומרי החדית' נקרא "תאולוגיה מסורתית". לזרם זה השתייכו הוגים כמו אחמד בן חנבל (מ' 855), אבן אל-ג'וזי (מ' 1201), אבן תימיה (מ' 1328) ותלמידו אבן קים אל-ג'וזיה (מ' 1350). חקר התאולוגיה המסורתית על בסיס ספרות החדית' הוא תחום מחקר צעיר ומתפתח בעל פוטנציאל רב.